בצעירותי, הייתי מטורף על הביטלס שפרצו גבולות ורגשו אותי. בשנת 1970, לאחר שהלהקה התפרקה ואחרי האזנות אין-סוף לכל סוגי המוזיקה, התמקדתי במוזיקה קלאסית וצללתי לתוך ים המוזיקה שאינו נגמר. בחירה טובה ללא ספק.

את המוזיקה למדתי  "לפי הסדר". ויוואלדי,  בך, מוצרט, בטהובן ושוברט ומשם המשכתי אל המוזיקה הרומנטית, אל הצלילים המרגשים של מנדלסון, שומן, ברהמס, צייקובסקי וכל המלחינים הנהדרים של סוף המאה ה-19.

ובהאזנות אין סוף פילסתי דרכי במעלות סגנונות המוזיקה, אל רוול ודביסי, אל גוסטב מהלר שכה למדתי לאהוב ואל סטרבינסקי ושוסטקוביץ' והכל באמצעות האזנה בלתי פוסקת.

אנו מתענגים על מוזיקה מוכרת. וכלל זה חל גם לגבי יצירות במוזיקה הקלאסית. מה שנשמע קשה ובלתי מובן, הופך, אחרי האזנה מרובה, להיות מרגש ומרטיט.

התמחתי במוזיקה קאמרית אליה הגעתי במקרה לפני שנים רבות. ולה אני מקדיש הרצאה הנקראת 'מי מפחד ממוסיקה קאמרית'.

את אהבתי לביטלס אני משתף עם הקהל במצגת 'לגלות את הביטלס' שבה אני עושה הכרות לקהל עם המילים שבשירים שתרגמתי ושאותן בדרך כלל אין איש מכיר.

מוצרט הינו המלחין הראשון אותו חקרתי ולמדתי באלפי שעות האזנה. את הרגשות שלי אני מקרין לקהל בהרצאה 'מוצרט שלי'.

גם בוב דילן 'סובל' ממצב שבו רובנו בישראל אינו מכיר את המילים שבשיריו ואני מתרגם אותם ומוכיח, במצגת 'פרס נובל לספרות לבוב דילן', כי אכן הוא בהחלט ראוי לפרס.

'פרנץ שוברט בכלל שלא ידע שהוא כזה' וכתב, כאילו מהשרוול, מוזיקה נפלאה לחברים כדי לנגן יחד. שוברט הלך לעולמו לפני שמלאו לו 32 והשאיר אחריו למעלה מ- 1000 יצירות שכתב ועל חלקן נתענג במצגת.

לפעמים קורים נסים וטוב שכך. את גוסטב מהלר גיליתי מאוחר בחיי כאשר האזנתי לסימפוניה השנייה שפשוט שנתה את חיי. הקדשתי שנים רבות להאזנה למוזיקה של מהלר וההרצאה 'למה מהלר' מוכיחה כי ההשקעה הייתה שווה.

את הרגשות שלי הקשורים למוזיקה בחרתי לשתף עם קהל שומעי. בלי היסטוריה מרובה וכמעט בלי רכילות, אני מדבר ומקרין מוזיקה נטו.